המנגנונים שמניעים אותנו לעשות טוב

אמפטיה וחוויית האושר הכרוכה בעשיית טוב לאחר. איך אנחנו יכולות להטביע בילדנו רצון לחיבור ולאהבת הזולת? תחושת ה "הי" המוכרת למדע מתוך השימוש בסמים אסורים, ניתנת להשגה גם באופן טבעי ע'י עזרה לזולת, היכולת להרגיש אמפטיה כלפי אדם אחר – גורמת לגוף להפריש הורמונים כמו: אוקסיטוצין, דופמין,אנדרופין וסרוטנין. (שבאופן מקורי, הם מאזנים הרגשת מתח).

איך התפתח האדם והמין האנושי כולו כיצור חברתי? בני אדם למדו להסתמך על אינטראקציה בין פרטים לצורך הישרדותם. במשך אלפי שנות התפתחות הם הבינו שהתמיכה שאנו מקבלים ונותנים היא יסוד השגשוג של המין האנושי. מן המחקר מתברר שהתנהגות אלטרואיסטית משפרת את הבריאות ומאריכה תוחלת חיים. כשאנו עוזרים לאחרים – אנחנו מבטיחים את הישרדותם, והטבע מתגמל אותנו בשיפור הסיכויים להישרדותנו אנו. תחושת האושר נועדה לאותת שאנחנו בכיוון הנכון ולעודד אותנו להמשיך בעשיית טוב לזולת. (לי זה מזכיר: "המבקש עבור חברו – נענה תחילה").

כשאמהות אנושיות עסוקות בנסיון להעניק לילדיהן טוב – הן עצמן זוכות להפחתת קורטיזול וקורטיזון בדמן ועליה ב"הורמוני האושר": אוקסיטוצין, דופמין, סרוטנין ואנדרופין. כלומר, שני הצדדים מרויחים!. שניהם, חווים תהליך כימי דומה, והוא משפיע על אופן תפיסתם את חוויית הנתינה ומקבע התנהגות כזו. במילים אחרות, יש לנו יכולת ליזום תהליכים כימיים באמצעות אחדות, חיבור ואהבה.                                                             

בני האדם זקוקים אלו לאלו כדי לשרוד. הנותן והמקבל הם שני צדדים של אותו מטבע – שניהם מרוויחים מעשיית טוב. בכל תופעה שאנו תופסים כדיכוטומית (מכילה טוב ורע שני קצוות הפוכים – טמון אלמנט של האחדה, אלמנט של חיבור! מנגנוני ההתקשרות הרגשיים-ביולוגיים שנובעים מתמיכה חברתית נוצרו כדי להגדיל את סיכויי ההישרדות שלנו כמין, ולא כאינדיבידואלים. במילים אחרות, לטבע לא משנה מי יכול לתת ומי זקוק לעזרה – סיכויי ההישרדות של שניהם חשובים בעיניו במידה שווה.

בין זיכרון לצבע אדום

שבת בבוקר, יום יפה. אני שותה המון קפה וגם קוראת עיתון בטלפון. צבע אדום פורץ את הנירוואנה הפרטית שלי. ועוד אחד ועוד. 220, 221, 237. המספרים רצים ומאחוריהם ישובים – שדרות, מפלסים, כרם שלום… יותר צפונה, יותר קרוב לילדים. דקות עוברות ואני כבר לא יכולה להבדיל בין צלילי צבע אדום בטלפון לבין צלצול בראש שלי. צלצול בלב שלי.

עוד ועוד, 5 דקות – 50 אזעקות והנה זה כבר באשקלון, אשדוד ורחובות. שוקעת בתוך הפייסבוק, סופגת את הפחדים, את הכעסים, את חוסר האונים. אני לא לבד ברגשות האלה. לבכות או לצעוק או את שניהם יחד? בין שני ימי זיכרון, רגע לפני יום העצמאות רגע של אימה. צבע אדום בין שדות הפרחים. יאוש בין כאב וגאווה. בין שני ימי זיכרון אנחנו שוב בין מלחמה חדשה לשואה חדשה. מה יכניע אותנו קודם? אני רוצה לצעוק, אני רוצה לזעוק. אנחנו יכולים לעצור את המלחמה הבאה, אנחנו יכולים לעצור את השואה הבאה, אנחנו יכולים לעצור את ההשמדה שלנו. אני רוצה לצעוק, אני רוצה לזעוק. בואו נעצור בין ריצה לריצה, בין פקקים לעבודה, בין שופינג לחופשה. יש לנו מה לעשות, אסור לנו לקבור את הראש בחול. אנחנו לא בת יענה, אני בטוחה, אני יודעת – יש לנו פתרון, יש לנו שיטה.

אני רוצה לצעוק. אני רוצה לזעוק. אנחנו לא סתם אוסף של אנשים שהתגלגלו לכאן כמו חול מכל פינות העולם. אנחנו צאצאים של קבוצת אנשים שקמה על אידיאולוגיה ברורה, על הבנה של מטרת החיים. קבוצה שפיתחה שיטה לחיים טובים, שלמים, הרמונים ומאושרים. אנחנו מחזיקים בירושה בצוואה שלהם – ללמוד את השיטה ולהביא אותה לעולם כולו. יש לנו תפקיד בחיים האלה, אני יודעת, אני בטוחה. ויש לנו דרך למלא אותו – חוכמת הקבלה. אני רוצה לצעוק, אני רוצה לזעוק! עם שלי, אחים ואחיות, בואו ננסה לעשות צעד אחד למילוי תפקידנו למען הילדים שלנו. אני בטוחה, אני יודעת שזה בידיים שלנו להפוך את העולם לטוב יותר.

ניבה והניצחון

שמש בצבצה בין העננים הכבדים, מאירים את מימיה האפורים של ניבה ואת הנהר האדום שזרם לידה. נהר של אנשים עם דגלים בכל הגדלים, סרטים על הבגדים והנהר צבוע באדום. מדינה ענקית חוגגת את ניצחונה הצבאי. 9 למאי יום הניצחון על הנאצים. החג השני האהוב עלי לאחר ראש השנה. אני יושבת על כתפיו של החבר של אחותי והלב מלא בגאווה ובשמחה. עשר שנים אחרי אני עומדת תחת שמש שורפת בצפירה ארוכה ליד אנשים זרים מרכינה ראשי והלב מתמלא בגאווה ובעצב. אז, היה זה עצב נרכש לא מוסבר. עצב שנכנס לליבי מעיניהם של האנשים סביבי.

חלף עוד עשור. אני עומדת תחת שמש שורפת, ליד אנשים קרובים, אחים, מחזיקה על הכתפיים את הילד הראשון שלי. הלב מלא בגאווה ובפחד. פחד על גורלו של הילד הקטן שלי. אלוהים, רק שיגמרו כל המלחמות. שהילד שלי לא יצטרך ללכת לצבא. רק שיהיה כבר שלום. עוד עשור. אני כבר אמא לשלושה בנים. אני מסתכלת על האמהות השכולות בטקס, על הגאווה והכאב בעיניהן והפחד משעתק אותי. "אמא! אמא! למה את בוכה?", הקטן עוד לא מבין. לא מבין את הכאב של ההזדהות, את הפחד על העתיד, העתיד שלו ושל אחיו. אלוהים רק שיגמרו המלחמות. אלוהים אני לא אעמוד בזה, אני מגדלת שלושה חיילים. אלוהים רק שיגמרו המלחמות.

אני גאה במדינה שלי. מדינה שקמה מחולות וביצות, מדינה שקמה משינאה. אחד הבנים כבר משרת, השני בדרך. אני מודה לאלוהים שהם לא הלכו לקרבי. מתביישת, כואבת ושמחה. הילדים שלי בטוחים, יחסית. אלוהים! בבקשה שגם השלישי יהיה בטוח. אני עומדת בצפירה תחת שמש רותחת. לידי אמהות אחרות, החיילים של היום והחיילים של אתמול. עיני מלאות דמעות והלב מלא בכאב ופחד. פחד על הילדים של החברות, על החברים של הילדים, על כל החיילים הקרביים. על הילדים של כולנו. אני כבר לא מבקשת מאלוהים שלא יהיו מלחמות, אני לא מאמינה שלא יהיו מלחמות. לא מהתפילות, לא מהתפילות שלי.

מתי יגמרו המלחמות? מתי נפסיק לאבד ילדים מתוקים, חכמים, מוכשרים, לשינאה? מה נוכל לעשות? זה יגמר שתגמר השינאה. כשתגמר לנו השינאה. כשתגמר לנו האדישות, הזלזול אחד בשני. שנוכל להגיד אחי לא רק בימי זכרון, במלחמות ושמחות. כשנוכל להרגיש אחים. כשנוכל להפוך למשפחה. אז נוכל להפוך את השינאה לאהבה. ועד אז יהיו לנו מלחמות. אלוהים, רק שנוכל להפוך לאחים.

תפיסת מציאות

 אנו חיים בעולם שבו ישנם כוחות נסתרים, אותם גילינו במהלך ההיסטוריה ולמדנו להשתמש בהם, כדוגמת אש, חשמל וכח המחשבה. הכוחות הללו הם למעשה, מחשבת הבריאה, עליה לא לומדים בבתי הספר ובאוניברסיטאות. זאת ועוד, בין בני האדם אין הסכמה משותפת לגבי השאלה מהי מטרת קיומנו בעולם הזה. כח הנסתר כלשהו יצר את היקום שלנו ומפתח אותו מחומר דומם לתודעה אנושית. לכח זה ניתן לקרוא כח עליון, מפני שהוא קודם לנו. 

מציאות אינסופית

כיצד ניתן לגלות את הכח העליון? המקובלים טוענים שרק דרך חוק השוואת הצורה. כמו מקלט רדיו שתופס גלים רק לפי תדר פנימי שלו שזהה עם התדר של הגל החיצון. כאשר אנו נדמה לעליון ונרכוש תכונותיו, העולם הזה יעשה שקוף, מלא באנרגיה, קשרים ומידע. במצב זה, אנו נמצא בכל דבר משמעות וסיבה לכל אשר מתרחש אתנו ועם אנשים אחרים.

מקובלים מסבירים לנו שנבראנו כבריאה אחת עם אינספור קשרים, אבל עם הזמן התרחקנו אחד מהשני עד למצב של פירוד ודחייה הדדית. תהליך זה טמון בתוכנית הבריאה מפני שבני אדם צריכים להתפתח עד למצב הקוטבי ביותר, להכיר בו כתופעת הרע, ואז, במודעות  ורצון חופשי, לרצות לאזן שני הכוחות המנוגדים שבנו – רצון להשפיע ורצון לקבל. המצב הזה נקרא איחוד בין  שני ההפכים. בעבר דברו חכמים על החוק "על כל הפשעים תכסה אהבה". אז חשבנו שאלו אמרות יפות שמלמדים את הילדים, אולם היום אנו מבינים שזה חוק הטבע העיקרי במציאות, שמתרחש לא רק ברמת הטבע הדומם, אלא גם בחברה האנושית. ברמת הדומם, הצומח והחי, חוקיות זו מופיעה בעל כורחנו לפי אינסטינקטים. אולם אנו, בני האדם, צריכים לרצות לקיים בעצמינו את חוקי החברה, כמה לתת וכמה לקבל מהחברה. כאשר נצליח להגיע למצב זה, נגלה כוח אחד שמנהל ושולט בכל המציאות, ידע עצום, והרגשות נרחבות שממלאות אותנו עד אין סוף.

האדם מרוויח מתפיסת העולם חדשה את האפשרות לזהות כח אחד וסיבה אחת לכל מה שמתרחש בכל התחומי חיים שלו: בריאות, זוגיות וכלכלה. האדם רוכש כלים להתמודדות עם מצבים מורכבים, ומקבל ידע עמוק על הטבע האנושי שמסייע לו  לנהל קשר יעיל עם הסביבה. אולם עיקר הגילוי הוא חיים נצחיים מבלי צורך למות, אלא על ידי תיקון התפיסה האגוצנטרית שלנו. אז נפתח עולם חדש מעל זמן תנועה ומקום, וזהו העולם האמיתי – כפי שאומרים המקובלים – טעמו וראו כטוב ה'.