בין זיכרון לצבע אדום

שבת בבוקר, יום יפה. אני שותה המון קפה וגם קוראת עיתון בטלפון. צבע אדום פורץ את הנירוואנה הפרטית שלי. ועוד אחד ועוד. 220, 221, 237. המספרים רצים ומאחוריהם ישובים – שדרות, מפלסים, כרם שלום… יותר צפונה, יותר קרוב לילדים. דקות עוברות ואני כבר לא יכולה להבדיל בין צלילי צבע אדום בטלפון לבין צלצול בראש שלי. צלצול בלב שלי.

עוד ועוד, 5 דקות – 50 אזעקות והנה זה כבר באשקלון, אשדוד ורחובות. שוקעת בתוך הפייסבוק, סופגת את הפחדים, את הכעסים, את חוסר האונים. אני לא לבד ברגשות האלה. לבכות או לצעוק או את שניהם יחד? בין שני ימי זיכרון, רגע לפני יום העצמאות רגע של אימה. צבע אדום בין שדות הפרחים. יאוש בין כאב וגאווה. בין שני ימי זיכרון אנחנו שוב בין מלחמה חדשה לשואה חדשה. מה יכניע אותנו קודם? אני רוצה לצעוק, אני רוצה לזעוק. אנחנו יכולים לעצור את המלחמה הבאה, אנחנו יכולים לעצור את השואה הבאה, אנחנו יכולים לעצור את ההשמדה שלנו. אני רוצה לצעוק, אני רוצה לזעוק. בואו נעצור בין ריצה לריצה, בין פקקים לעבודה, בין שופינג לחופשה. יש לנו מה לעשות, אסור לנו לקבור את הראש בחול. אנחנו לא בת יענה, אני בטוחה, אני יודעת – יש לנו פתרון, יש לנו שיטה.

אני רוצה לצעוק. אני רוצה לזעוק. אנחנו לא סתם אוסף של אנשים שהתגלגלו לכאן כמו חול מכל פינות העולם. אנחנו צאצאים של קבוצת אנשים שקמה על אידיאולוגיה ברורה, על הבנה של מטרת החיים. קבוצה שפיתחה שיטה לחיים טובים, שלמים, הרמונים ומאושרים. אנחנו מחזיקים בירושה בצוואה שלהם – ללמוד את השיטה ולהביא אותה לעולם כולו. יש לנו תפקיד בחיים האלה, אני יודעת, אני בטוחה. ויש לנו דרך למלא אותו – חוכמת הקבלה. אני רוצה לצעוק, אני רוצה לזעוק! עם שלי, אחים ואחיות, בואו ננסה לעשות צעד אחד למילוי תפקידנו למען הילדים שלנו. אני בטוחה, אני יודעת שזה בידיים שלנו להפוך את העולם לטוב יותר.