המנגנונים שמניעים אותנו לעשות טוב

אמפטיה וחוויית האושר הכרוכה בעשיית טוב לאחר. איך אנחנו יכולות להטביע בילדנו רצון לחיבור ולאהבת הזולת? תחושת ה "הי" המוכרת למדע מתוך השימוש בסמים אסורים, ניתנת להשגה גם באופן טבעי ע'י עזרה לזולת, היכולת להרגיש אמפטיה כלפי אדם אחר – גורמת לגוף להפריש הורמונים כמו: אוקסיטוצין, דופמין,אנדרופין וסרוטנין. (שבאופן מקורי, הם מאזנים הרגשת מתח).

איך התפתח האדם והמין האנושי כולו כיצור חברתי? בני אדם למדו להסתמך על אינטראקציה בין פרטים לצורך הישרדותם. במשך אלפי שנות התפתחות הם הבינו שהתמיכה שאנו מקבלים ונותנים היא יסוד השגשוג של המין האנושי. מן המחקר מתברר שהתנהגות אלטרואיסטית משפרת את הבריאות ומאריכה תוחלת חיים. כשאנו עוזרים לאחרים – אנחנו מבטיחים את הישרדותם, והטבע מתגמל אותנו בשיפור הסיכויים להישרדותנו אנו. תחושת האושר נועדה לאותת שאנחנו בכיוון הנכון ולעודד אותנו להמשיך בעשיית טוב לזולת. (לי זה מזכיר: "המבקש עבור חברו – נענה תחילה").

כשאמהות אנושיות עסוקות בנסיון להעניק לילדיהן טוב – הן עצמן זוכות להפחתת קורטיזול וקורטיזון בדמן ועליה ב"הורמוני האושר": אוקסיטוצין, דופמין, סרוטנין ואנדרופין. כלומר, שני הצדדים מרויחים!. שניהם, חווים תהליך כימי דומה, והוא משפיע על אופן תפיסתם את חוויית הנתינה ומקבע התנהגות כזו. במילים אחרות, יש לנו יכולת ליזום תהליכים כימיים באמצעות אחדות, חיבור ואהבה.                                                             

בני האדם זקוקים אלו לאלו כדי לשרוד. הנותן והמקבל הם שני צדדים של אותו מטבע – שניהם מרוויחים מעשיית טוב. בכל תופעה שאנו תופסים כדיכוטומית (מכילה טוב ורע שני קצוות הפוכים – טמון אלמנט של האחדה, אלמנט של חיבור! מנגנוני ההתקשרות הרגשיים-ביולוגיים שנובעים מתמיכה חברתית נוצרו כדי להגדיל את סיכויי ההישרדות שלנו כמין, ולא כאינדיבידואלים. במילים אחרות, לטבע לא משנה מי יכול לתת ומי זקוק לעזרה – סיכויי ההישרדות של שניהם חשובים בעיניו במידה שווה.