ניבה והניצחון

שמש בצבצה בין העננים הכבדים, מאירים את מימיה האפורים של ניבה ואת הנהר האדום שזרם לידה. נהר של אנשים עם דגלים בכל הגדלים, סרטים על הבגדים והנהר צבוע באדום. מדינה ענקית חוגגת את ניצחונה הצבאי. 9 למאי יום הניצחון על הנאצים. החג השני האהוב עלי לאחר ראש השנה. אני יושבת על כתפיו של החבר של אחותי והלב מלא בגאווה ובשמחה. עשר שנים אחרי אני עומדת תחת שמש שורפת בצפירה ארוכה ליד אנשים זרים מרכינה ראשי והלב מתמלא בגאווה ובעצב. אז, היה זה עצב נרכש לא מוסבר. עצב שנכנס לליבי מעיניהם של האנשים סביבי.

חלף עוד עשור. אני עומדת תחת שמש שורפת, ליד אנשים קרובים, אחים, מחזיקה על הכתפיים את הילד הראשון שלי. הלב מלא בגאווה ובפחד. פחד על גורלו של הילד הקטן שלי. אלוהים, רק שיגמרו כל המלחמות. שהילד שלי לא יצטרך ללכת לצבא. רק שיהיה כבר שלום. עוד עשור. אני כבר אמא לשלושה בנים. אני מסתכלת על האמהות השכולות בטקס, על הגאווה והכאב בעיניהן והפחד משעתק אותי. "אמא! אמא! למה את בוכה?", הקטן עוד לא מבין. לא מבין את הכאב של ההזדהות, את הפחד על העתיד, העתיד שלו ושל אחיו. אלוהים רק שיגמרו המלחמות. אלוהים אני לא אעמוד בזה, אני מגדלת שלושה חיילים. אלוהים רק שיגמרו המלחמות.

אני גאה במדינה שלי. מדינה שקמה מחולות וביצות, מדינה שקמה משינאה. אחד הבנים כבר משרת, השני בדרך. אני מודה לאלוהים שהם לא הלכו לקרבי. מתביישת, כואבת ושמחה. הילדים שלי בטוחים, יחסית. אלוהים! בבקשה שגם השלישי יהיה בטוח. אני עומדת בצפירה תחת שמש רותחת. לידי אמהות אחרות, החיילים של היום והחיילים של אתמול. עיני מלאות דמעות והלב מלא בכאב ופחד. פחד על הילדים של החברות, על החברים של הילדים, על כל החיילים הקרביים. על הילדים של כולנו. אני כבר לא מבקשת מאלוהים שלא יהיו מלחמות, אני לא מאמינה שלא יהיו מלחמות. לא מהתפילות, לא מהתפילות שלי.

מתי יגמרו המלחמות? מתי נפסיק לאבד ילדים מתוקים, חכמים, מוכשרים, לשינאה? מה נוכל לעשות? זה יגמר שתגמר השינאה. כשתגמר לנו השינאה. כשתגמר לנו האדישות, הזלזול אחד בשני. שנוכל להגיד אחי לא רק בימי זכרון, במלחמות ושמחות. כשנוכל להרגיש אחים. כשנוכל להפוך למשפחה. אז נוכל להפוך את השינאה לאהבה. ועד אז יהיו לנו מלחמות. אלוהים, רק שנוכל להפוך לאחים.