סיפורי בלשים

פעם שהייתי קטנה הייתי קוראת טור של איזה בלש שהיה כותב סיפורים מהעבודה שלו. מעניין, חשבתי לעצמי, האם גם אני אכתוב פעם סיפורים על העבודה שלי. אולי אכתוב ספרים שיופיעו בכל חנות ספרים מוכרת… וכן, זה קרה גם לי. שנים אחרי שעזבתי את העבודה שלי כעורכת דין פלילית התחלתי להעלות על הכתב סיפורים מהעבודה המעניינת שהיתה לי. טוב, העבודה היתה לא תמיד מעניינת אבל הסיפורים כן. אולי לא ספר הזוהר או אגאתה כריסטי אבל עדיין.

האנשים שייצגתי היו סגנוניים מכל סקלת הקשת מכל הגילאים והמקרים היו פיקנטיים – אבל בתחום התעבורה המקרים דיי חזרו על עצמם וזה היה קצת או בעצם הרבה מונוטוני. אולם, לקחת מקרה מונוטוני ולהפוך אותו לסיפור קצת פחות, נו טוב, זאת מומחיות שאני מנסה לרכוש – ואני חושבת שאני משתפרת בזה.אם כי, צריך לכתוב הרבה בכדי ממש להתקדם וגם להיחשף להרבה סיפורים וכתבות וחומר כתוב. וזה אני לא כל כך עושה כי אין לי זמן וסבלנות עוד פחות. 

והנה סיפור אחד שלמדתי ממנו משהו. כמו מכל המקרים, תמיד תמיד למדתי משהו. האבא שישב ליד בנו מולי, אצלי במשרד, כעס מאוד. הוא היה בטוח שאת תאונת הדרכים הזאת – ניתן היה למנוע. אבל, הוא הרעים בקול, כולם נוסעים כל-כך מהר ועסוקים בכל כך הרבה דברים בזמן הנהיגה וכולם רוצים כבר להגיע ולא אכפת להם מאף אחד, ובגלל זה מתרחשים אסונות על הכביש. והוא הוסיף – תאונות דרכים הן לא גזירה משמיים.
והאבא הזה ידע על מה הוא מדבר, ובצדק כעס. הבן שלו, נאשם שנהג ברשלנות ובקלות ראש במהירות גבוהה גבוהה. ועכשיו, אחרי ששניהם השתחררו מבית החולים ועברו שיקום, יש עוד מחיר לשלם – מחיר לחברה – שעלותו תיקבע על ידי שופט שאותו אצטרך לשכנע למה ראוי להקל עם הלקוח שלי ושמן הדין ומן הצדק לרחם דווקא עליו.  ואני חוזרת למקרה הזה בעקבות חדשות שמדווחות על משפחות שנמחקות על הכביש והלב כואב כל-כך. 
ואני תוהה, מה באמת בידיים שלנו, בני האדם? מה אנחנו יכולים למנוע? האם אנחנו אחראים על גורלנו? האם אנו יכולים להשפיע על האירועים המתרחשים בחיינו? ואולי, כל מה שאנו יכולים לעשות זה להשתדל לחשוב על אחד על השני, לנסות להתחשב בזולת, ולהעדיף קצת להתעכב ולא למהר כל-כך על חשבון האחר?
תאונות הדרכים האמיתיות מתרחשות בקשרים שבנינו, ואנו יכולים למנוע אותן ואת התאונות שמתרחשות בכביש באמצעות יחס טוב לזולתנו.